תשובות הרא"ש כ״ח:ג׳

מהדורה: שו"ת הרא"ש, ווילנא, תרמ"א

« תשובות הרא"ש כ״ח:ב׳ תשובות הרא"ש כ״ח:ד׳ »

3 מועד קטן פתח ↗

וּמַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? זִיל לְגַבֵּיהּ דְּלִישְׁרֵי לָךְ. לָא יָדַעְנָא לֵיהּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: זִיל לְגַבֵּי נְשִׂיאָה דְּלִישְׁרֵי לָךְ, דְּתַנְיָא: נִידּוּהוּ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי נִידָּהוּ, יֵלֵךְ אֵצֶל נָשִׂיא וְיַתִּיר לוֹ נִדּוּיוֹ.

4 שאלות ותשובות רמ"א פתח ↗

גרסינן ב"ב ח': רשאין בני העיר להסיע על קיצתן וכו' וכתב שם המרדכי בשם תשובת אבי העזרי דיש כח ביד טובי העיר לתקן מה שירצו דמאחר שהובררו לתקן בעירן הנראה בעיניהם הפקר ב"ד הפקר ויש כח בידן לענוש על זה אמנם ר"ת ור"י ממי"ץ ושאר הגאונים חולקים כמו שכתב שם המרדכי וס"ל דאין כח ביד טובי העיר לתקן דבר שהוא מזיק לאיזה יחיד בלא דעתו והא דאמרינן פ"ק דב"ב דף ח' ע"ב רשאין להסיע על קיצתן היינו אם נעשה מתחילה מדעתו ועבר עליו אבל בלאו הכי לא וכן נראה שם מסקנת המרדכי וכן הוא דעת הרשב"א והריב"ש בתשובה דלעיל וכן נראה דעת מהרי"ק שורש א' וי"ד, אם כן לפום ריהטא היה נראה דאין כח ביד בני העיר לתקן דבר דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי בלא דעת כולם וכל שכן שאין לתקן דבר על בני העיר אחרת שאינן תחת ממשלתם. מכל מקום כי דייקינן בהך מילתא נראה דבנדון דידן מצו מעכבי מכמה טעמים הן שיכולים לגזור על בני עירן שלא ישאו ויתנו עמהן הן על בני עיר אחרת שלא יעסקו אצלן. חדא דהא מנהג קדום בעיר הגדולה שכל דיניה נעשים ע"י הקהל המבוררים ומתקנין בעירן כל מילי וכל תקנותיהן שמתקנין שנראה בעיניהם שהוא לטובת הקהל תקנתן קיימת אף אם היה בזה פסידא לרבים כ"ש ליחידים אם כן הוי טובי העיר ומבורריה בענין זה כאילו קבלו עליהם דכל מקום הולכים בזה אחר מנהג בני המדינה אם לא היה מנהג גרוע שאין לילך אחריו כמו שכתב ר"ת פ"ק דב"ב גבי הא דאמרינן התם לאתויי אתרא דנהיגי בהוצא ודפנא וכו' וכ"ש בעניני הקהל דכולן נידונין ע"פ המנהג כמו שכתב מוהר"ם שנוהגין להביא עידיה מתוך בני העיר אעפ"י שנוגעין בדבר מצד המנהג. וכן פסקו האחרונים ז"ל עיין ב"י בח"מ סי' ז' וסי' ל"ז לילך בכל עניני הקהל אחר המנהג וכמו שהאריך בזה בת"ה ריש סי' שמ"ב והוא פשוט דהולכין אחר המנהג בזה מאחר שיש להם על מה שיסמוכו והם רבותינו האומרים שיש ביד טובי העיר כח לתקן מה שירצו וכמו שכתבתי לעיל דבריהם, וכן משמע בתשובת מהרי"ק סימן א' דבמקום דנהוג לרדות ולכוף היחידים שבבני עירם הרשות בידם לעשות כמנהגן. ועוד די"ל הא דאין רשות ביד הקהל לעשות תקנה להסיע על קיצתן במקום דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי נראה דהיינו דוקא במקום שעושין תקנה נגד דברי תורה ושלא כדין תורה כדמשמע לשון להסיע על קיצתן ר"ל שמסייעין הדין מד"ת כמו שפירש"י בגמרא, אך אמנם במקום שמתקנין דבר ואינו נגד ד"ת הרשות בידן, ותדע דהא בתשובת בר ששת סי' תע"ז פסק דאין כח לתקן דבר נגד היחיד מומחה בדבר אם לא שקבלו מדעתו כדעת ר"ת דלעיל ובתשובה סי' שצ"ט משמע שם דאפילו במקום פסידא הרשות בידן דכתב שם על בני העיר שרצו לתקן שלא יהא רשות לשום אדם לקדש אשה בלי נאמני הקהלה וכתב דהרשות בידן והשיב שם וז"ל רשות ביד בני העיר לעשות ביניהם גדרים ותקנות ולקנוס העובר עליהם מדין תורה דגרסינן בב"ב דף ח' ע"ב רשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר הפועלים ולהסיע על קיצתן ולא זו בלבד אמרו אלא בכל ענין שראו בעיניהם לתקן ולקנוס העובר הרשות בידם אלא לרבותא נקט הכי דאע"ג דאינן דברים כוללים לכל בני המדינה אבל הם כנגד מוכרי פירות לבד או נגד הפועלים לבד ואית להו פסידא בהכי אף על פי כן הרשות בידן, דה"ג עלה בתוספתא רשאין בני העיר לומר כל מי שיראה אצל פלוני כך וכך יתן אצל המלכות כך וכך וכן כל מי שתראה פרתו של פלוני בין הזרעים יהא נותן כך וכך עכ"ל. הרי קמן דפסק דרשות לתקן אע"ג דאיכא פסידא ליחידים בדבר וכן משמע שם באותה התשובה מדברי הרמב"ן, וא"כ סותרין זו את זו אלא דעל כרחין אנו צריכין למימר דדבר שמתקנין על פי הדת כמו בענין המדות והשערים ושכר פועלים שמדינא יש לו קצבה וכמו שדרז"ל ב"ב דף פ"ט ע"א שב"ד מצווים להעמיד אגרדמים על המדות וכו' אלא שהחק לישראל הוא לחקקו בכל עיר ועיר לפי הענין זהו רשות לקהל לתקנו כפי חפצן ורצונם אע"ג דאיכא פסידא ליחידים בדבר וכן לעשות דבר שהוא מגדר מילתא בעניני הפקר ממון המקדש שלא ברשות דהתורה נתנה רשות לב"ד להפקיר ממון מכח מגדר מילתא ולא פירשה באיזה ענין והרשות ביד ישראל לתקן הדבר כפי ראות עיניהם ולפי צורך השעה וכמו שאמרו ב"ד מכין ועונשין וכו'. אבל שיתקנו תקנה חדשה שיהא נגד ד"ת כגון ליתן מס מדבר שאין חייבין בו כמו שמוזכר בתשובה הנ"ל לזה אין כח ביד הקהל לעשותו אם לא מדעת כולם ולכן כתב המרדכי כל החלוקים ההם אפיסקא דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן ולא אדינא שב"ד מתנין על המדות וכו'. ומעכשיו בנדון דידן שבני העיר הגדולה אומרים לתקן שאין בני עיר אחרת ישאו ויתנו בעירן שלא כדת אע"ג דהוי פסידא למקצת יחידים בדבר, הרשות ביד הקהל לתקן להכריח היחידים ולהפסידן כדי להעמידן על החק שחקקו להם הרשות בידן ואם כן נראה דיכולין הקהל למחות ולתקן בקהלה שאין להשתתף עוד עם אלו הנושאים והנותנים כההיא דתוספתא שכתבתי רשאין בני העיר לומר כל מי שיראה אצל פלוני יתן כך וכך דודאי מיירי בכה"ג שענין ראייתו אצל פלוני מזיק לבני העיר ולכן הכח בידן לתקן היזקם כאשר יחפוצו ודומיא דסיפא כל מי שיראה פרתו של פלוני בין הזרעים יתן כך וכך דהא ג"כ מטעם זה דחוקקין קנס להעמיד דין תורה שלא יזיק אחד לחבירו וה"ה בראייתו אצל פלוני שמזיק לבני העיר ולכן הרשות בידן לקצוב קנס כפי רצונן ולא מיקרי זה מסיע על קיצתן במקום דאיכא רווחא להאי וכו' ולכן אם בני העיר מוחין במקצת בני עירן מלהשתתף עמהם מכח שאומרים שגורמין להם היזק בדבר זה נראה דיכולין לתקן דבר זה כפי רצונן לבל ישתתפו עמהם אף דאיתא למקצתן פסידא בהאי. ומ"מ נראה דבנדון דידן מאחר שכבר עבר עליו דין ופסק כמו שמראים הנושאים והנותנים אינן יכולין למחות. וז"ל השטר עשינו פשר בין ב' הצדדים עכ"ל. הרי שנתפשר הדבר בין בני העיר הגדולה לבני העיר הקטנה ונעשית הפשרה ברצון שניהם ועמד כך הרבה שנים וחקקו הנושאים והנותנים ונתנו זמן רב הסך שחקקו להם בפשרה הראשונה הרי קיימו וקבלו עליהם בני העיר הגדולה ושוב אין בידם למחות וכ"ש שכבר החזיקו הנושאים והנותנין בדבר זה וחזקתן קיימת כמו שכתב המרדכי פרק חזקת הבתים לענין חזקת ישוב. ואע"ג דכתב שם בשם מוהר"ם דלא מהני חזקה לישוב מאחר דגם הבעלים היו דרים שם ה"ל דומיא דהא דאמרינן התם ח"ה דף כ"ט ע"ב אנא בשכונה גואי הוה דיירנא. י"ל דשאני התם דיוכל למימר לא חשתי למחות מהאי טעמא כמו שפירשו התוספות אבל במקום דידענו דנתפשר הדבר והיה קיים כך ג' שנים פשיטא דהוי חזקה כאילו מכרו להם החזקה ואפילו בלא חזקת ג' שנים הויא חזקה מיד ונקנו הדברים בכל הפשרה שאין לאחר קנין כלום וחזקה הוא מאחד מדרכי הקנאה והוי כקנין וכן כתב הרשב"א בהדיא מתשובה והובא בב"י סי' י"ב דחזקה מהני לגבי פשרה כמו קנין. גם נראה דאין בני העיר יכולין לומר שיתנו סך יותר ממה שנתנו בראשונה כי מאחר שקצבו להם דבר קצוב מכל ק' סברו וקבלו עלייהו מידי דהוה אכל שכירות דעלמא שאינו יכול להוסיף על שכרו תוך הזמן שקצבו והוא פשוט ואינו צריך לראיה. אך אמנם באלו שפקרו נגד הקהל והתריסו נגדם נראה דיכולין למחות שלא להשתתף עמהם דלא יהא אלא נידוי דהקהל יכולין לנדות אחד שפקר נגדן וכדאמרינן פרק אלו מגלחין דף י"ו ע"א מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו ומיירי שם שנידוהו לכבודם שפקר נגדם ולא משום צורך מצוה דומיא דהא דאמרינן התם שם מנודה לרב מנודה לתלמיד מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב דאמרינן התם דמיירי שנידוהו לכבודו אבל לצורך מצוה מנודה לכל העולם וכן משמע בתשובת הרא"ש כלל כ"ח. וא"כ שבני העיר יכולין לנדות לכבודן לא יהא דבר זה אלא נידוי מנודה לכל בני העיר דהא הוכחתי לעיל דיש כח ביד קהל לתקן מילתא שהוא בדבר תורה אף במקום דאיכא פסידא לאחד מהן. ואפילו שלא נידוהו יכולין לתקן שלא לישא וליתן עמו כמו שכתב המרדכי פ' המדיר בשם ר"ת לענין כפיית הגט וכן כתב הראב"ד בדין הנידוי שהמנודה לעיר אחרת אין לו דין אבילות שאין אבילות לחצאין אלא שבני אדם מרחיקים אותו כדי לביישו וכו' וכ"ש במקום שפירשו המנדים לאיזה דבר מנדים אותו דהרשות בידן וכן הוא במרדכי פ' לא יחפור בשם ר"ת דיכולין להחרים שלא לישא וליתן עמו וה"ה בכאן. ומעתה נתבאר נדון דידן שביד הקהל למחות מלהשתתף עם אותן שפקרו נגדם דעבדי בזה דינא לנפשייהו אבל מי שלא פקר נגדן אין להם כח לבטל פשרה הראשונה אלא היא בתקפה ובגבורתה ודוקא לאותן שנתפשרו עמהם אבל לאחרים יכולין למחות מטעמים הנ"ל. ומעתה נשאר עלינו לבאר אם יכולין למחות באותן הנושאים והנותנים לעסוק בסחורתן בעיר לבד בלא שותפות: גרסינן פ' לא יחפור דף כ"א ע"ב אמר רב הונא בריה דרב יהושע בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב ואי שייך בכרגא דמתא לא מצי מעכב עכ"ל הגמ'. ופירש"י שנותן מס גלגלתו למושל העיר הזאת. וכתב ב"י משמע מפירש"י שאפי' שילם מס לשר העיר הזאת כיון שאינו משלם גלגלתו למושל העיר הזאת מצו מעכבי עכ"ל. א"כ בנדון דידן שבני העיר הקטנה אין להם שייכות כלל לענין מסי העיר שהרי לכל עיר מס בפני עצמה ומושל בפני עצמה ואפי' המלך אינו שולט עליהם רק שהשר שלהם כפוף לו פשיטא דזה מקרי לא שייכי בכרגא דמתא ויכולין למחות בהן מלעסוק בעירן ואעפ"י שה"ר יהוסף הלוי כתב דה"מ דיכולין למחות שאינו מזיל ללוקחים אבל אם מזיל ללוקחים אינן יכולין למחות בידן להזיק ללוקחין כמו שכתבו שם הרא"ש ונ"י והמרדכי ושאר פוסקים בשמו מ"מ הרי המרדכי כתב דאין דבריו נראין וכן כתב הרמב"ן דאין דבריו נראין וכן כתב נ"י דאין דבריו נראין ועיין כל הדעות אלו בב"י בח"מ סי' קנ"ו, אם לא שהמביאים נותנים בזול גדול שהוא פסידא גדולה ללוקחים, ואם כן אפשר לומר דאף הרא"ש והטור סי' קנ"ו בח"מ דלא חלקו אדברי ר"י וכתבו דבריו סתמא לא מיירו אלא בכרגא שמזילין בזול גדול אבל בכמו נדון דידן שאין הזול גדול רק שמזילין השער כ"ע מודו דיכולין למחות וכ"ש לאלו שפקרו נגדם שיכולין למחות שלא לקנות מהם מצד קנסא בדרך נידוי וכמו שנתבאר ואף אם היו רשאין למכור דבר שמזילין ללוקחים יראה דוקא באותו דבר שמזילים להם אבל אינן יכולים למכור שאר סחורות אגב זה והוא פשוט. וכתב רבינו ירוחם נתיב ל"א ח"ו ומ"מ פ"ו דשכנים דדוקא אם הלקוחות ישראלים אבל אם הלקוחות כותים יכולין למחות בהן א"כ אף אם לא היו יכולין למחות היינו דוקא למכור ללוקחים ישראלים ודוקא אותה סחורה עצמה אבל לא סחורה אחרת וכ"ש שאין למכור לכותי כלל ולא יכולין למימר דמהשתא יהיו בכרגא דמתא דאין שומעין להם בזו כמו שכתב ב"י ח"מ סי' קנ"ו וכן נראה לדקדק מתשובת הרא"ש שהביא הטור סוף סי' קנ"ו דכתב דאינן יכולין למחות אלא באדם שדר בעיר אחרת ואינו שייך במס שלהם אבל דבר פשוט שאדם יכול לגור בכל מקום שירצה ואין בני העיר יכולין למחות בו ובודאי שאם היה בא לגור שמה צריך להיות בכרגא דמתא ואפ"ה כתב דיכולין למחות אם בא לסחור שם לולא שבא להשתקע. וכן הוא בהגה"ת אשר"י פרק לא יחפור בשם רש"י ור"ת דמצו מעכבי וכן כתב א"ז ואע"ג דהמרדכי כתב שם דאם רוצה לישא בעול עם הקהל לא מצו מעכבי עליו לא דחינן כל דברי הני רבוותא משום דעת המרדכי. ועוד דהמרדכי לא קאמר אלא אם רוצה לישא בעול עם הקהל, דהיינו כל צרכי הקהל אבל בלאו הכי לא ותדע דאל"כ דברי המרדכי היו סותרין זה את זה דהרי כתב לבסוף דאם בורחים ליישוב מחמת סכנה אין בני היישוב יכולים לעכב בידן להרויח כפי מעוט צרכם וכפי מעוט עסקם ישאו בעול ואי שייך בכרגא דמתא אין יכולין למחות כו', הרי דלא התיר שם אלא לבורחים מכח סכנה ועוסקים מעט אבל בלאו הכי לא כדמוכח שמה מדברי המרדכי ואע"ג דנושאין בעול עם הקהל וא"כ קשיין דבריו זה על זה, אלא ע"כ צריכין למימר וליישב דודאי אם לא ירצו ליתן רק מעט לפי ערך משאן אז צריכין להיות מסוכנים ועוסקים מעט אבל אם ירצו לשאת לגמרי בעול הרשות בידן כן נראין דברי המרדכי מוכרחין וכן מוכח בדברי מהרא"י סי' שמ"ב אבל אלו הנושאים והנותנים אינן חפצים בזו להיות כי העול כבד עליהם ויותר יפסידו במס ממה שירויחו שמה. ועוד נראה דהמרדכי לא קאמר אלא מדינא דתלמודא אבל לפי מה דנהיגי עכשיו חזקת יישוב למחות למי שבא לגור בעיר כ"ש שיכולין למגזר על ככה שלא ישאו ויתנו בעירן וכ"ש הוא דהרי הרא"ש ס"ל תשובת הרא"ש והובא בטור ח"מ סוף סימן קנ"ו דאין יכולין למחות בהן לגור בעירן אפ"ה ס"ל דבמקום שאינן דרים שם יכולין למחות בהם כ"ש במקום דנהיגי בחזקת ישוב למחות לגור שם דיכולין למחות שלא יסחרו בה ולא ידורו שם. ואע"ג דכתב המרדכי פ' לא יחפור דאין יכולין לגזור על הבא לגור אלא א"כ יש רב בעיר והבא לגור הוא תלמידו וא"כ חרם של בני העיר אינו כלום מ"מ נראה דכאן שהרב הסכים לחרם היישוב ולחזקתן שיש להם בעיר הגדולה אח"כ יכולין בני העיר להתיר ולקשור ולהוסיף בחרם הראשון כל מה שירצו מאחר שכל דברי בני העיר נדון על פיהם וה"ל כאלו הסכים החכם בפירוש. סוף דבר לדעתי יכולין למחות בם מאחר שנתבטלה הפשרה הראשונה מצד שיכולין למחות בבני עירן לבלתי השתתף עמהם: ועל דבר השאלה השנייה נ"ל ג"כ שהדין עם הקהל אף על גב דתנן פ' חזקת הבתים דף מ"ג ע"א בני העיר שנגנב להם ס"ת אין דנין בדייני אותה העיר וכו' מיהו הרי כתב הרא"ש בתשובה כלל י"ג סי' י"ט דבמקום שנהגו לדון ענייני המס בדייני העיר דנין אותה שם כמו שהנהיגו וכן כתב הרשב"א בתשובה סי' תר"ף דנוהגים לדון כל צרכי ציבור בדייני העיר ונוהגים להכשיר פסולי קורבה בדברים אלו וכן כתב המרדכי פ' לא יחפור ופרק חזקת הבתים בשם מוהר"ם לענין חזקת יישוב א"כ בנדון דידן נמי דנהגו לדון בעיר הגדולה כל מילי דציבורא דאית להו עם סביבותיה השייכים לב"ד שלהם ה"ה דיכולין לדין דבר זה בפרט מאחר שתובעים אותן לפני הב"ד שלהם דהמנהג לדון לפניו כל מילי וכמו שמוכח משטר חירות שלהם שהביאו לראייה שלכל מילי שיתחייבו בו כגון בלבול ח"ו או דבר כללי ידונו אותן בני העיר הגדולה. א"כ ש"מ מלשון השטר שהם שייכים לבני העיר הגדולה לדון שמה בדבר כללי אף שנוגעים בו בני העיר הגדולה, א"כ אם נפלה מחלוקת ביניהם שאלו אומרים שהוא דבר כללי ואלו אומרים שאינו דבר כללי גם כן ידונו לפני אב"ד שלהם תוך העיר מאחר ששייכים לענין בני העיר לענין המשפט כמו שנתבאר, ואף כי האב"ד נוגע בדבר מצד שנותן מס בעיר מאחר שכבר היה המנהג כן לדון לפניו כל ענייני המסים. וא"ל מאחר שכבר כתוב בשטרן שאין לבני העיר רשות לכופן ולהזמינם לשום דבר לולי בדבר כללי א"כ המוציא מחבירו עליו הראיה ובני העיר הקטנה יכולין למימר שאין זה דבר כללי ולא ידונו תוך בני העיר. נראה דאדרבא נאמר יד בעל השטר על התחתונה ומאחר שהם שייכים לבני העיר בכל מילי מלבד בדבר שאינו כללי הם צריכים לראיה שזהו דבר שאינו כללי כי אוקי הדבר על חזקתו שהיו נדונים תחילה קודם שטר הסלוק תוך העיר הגדולה ועוד שבני העיר הגדולה יכולין למיעבד דינא לנפשייהו ולהחרימן בעירן באמרם קים לן דזה דבר כללי ולא גריעי מיחיד דעבד דינא לנפשיה, ואם בני העיר הקטנה אומרים שאין זה דבר כללי עליהם להביא הראיה להציל עצמן מיד בני העיר הגדולה. וכזה כתב הרא"ש בהדיא בתשובה כלל ו' סי' כ"ה ועוד שמ"מ יכולין לתבוע אותן בכל דבר לפני אב"ד שלהם כי לא כתוב בשטר רק שאין לבני העיר כח להזמינן אבל אב"ד שלהם שקבלו עליהם בני העיר הקטנה בודאי רשות להזמינם דמי גרעו בני העיר הגדולה משאר כל אדם שיכולין להזמינם לפני אב"ד שלהם, ועוד דנהי דאין להם רשות להזמינם מ"מ אם מוצאין אותן בעירן למה לא יכופו אותן לידון שמה דמי גרע מהא דהתובע צריך לילך אחר הנתבע מ"מ אם מוצא הנתבע בעירו יכול לכופו לדין והוא מנהג פשוט בכל מקום וכן כתב מהרי"ק שורש י"ד. ולכן פשוט מאחר שבני העיר הגדולה מצאו מקצת בני העיר הקטנה בעירן שהצריכום לשפוט שמה לפני אב"ד שלהם גם הם נתפסים בעון כל העיר ר"ל שיכולין בני העיר הגדולה לתבוע ממקצת המובאים שמה בעד כל בני עירן כי הם כשותפים להדדי כמו שכתב הרא"ש בתשובה כלל ה' והביאו בח"מ סי' קכ"ח בלא מחלוקת, וכן כתב המרדכי פרק הגוזל לענין מסים. ולהיות הדבר פשוט בעיני לא אאריך בזו והיה זה שלום על דייני ישראל החפצים לעשות צדקה ומשפט בכל עת. נאום משה איסרלש מקראקא. ועיין לקמן מה שהשיב הגאון מהר"ם פדווא"ה על תשובה זו בסי' ע"ה:

3 ששאלת שנים שאינם ת"ח שנדו זה לזה במדינה אולי צ"ל במריבה אם צריכין חכם או ג' הדיוטות להתיר נדוי כזה.

4 תשובה כל אחד מתיר לחברו שכל מי שמנדה לחברו יכול להתיר לו ואפילו עם הארץ כדאמרינן בנדרים ח’ גבי נדוהו בחלום א"ל רבינא לרב אשי ידע מאן שמתיה מהו דלשרייא ליה אמר ליה לשמותיה שוייה שליח לישרייה ליה לא שוייה שליח אלמא כל המנדה יכול להתיר אפילו עם הארץ וכן בפרק בתרא דמו"ק י"ז בההוא גברא דשמתיה לריש לקיש דאמרי ליה זיל לגביה דלישרי לך ואפי' הוא עם הארץ.

4 שו"ת בני בנים פתח ↗

והנה בשו"ת הרא"ש שם כתב, קצב רשע שביזה בדברים לש"צ תלמיד עד שנדהו ואותו רשע אמר אדרבה מה עונשו, עונשו הראוי לו שיכריזו עליו שהוא מנודה וירחיקוהו ויעמוד בנידויו ל' יום ואח"כ יבקש מחילה ברבים לש"צ עכ"ל ויש לדקדק הלא אם מפייס את הש"צ מתירים לו את הנדוי מיד שלא כאביי כמו שכתב בפרושו ובפסקיו וכן הוא בשו"ת הרא"ש כלל כ"ח סימן ד' ולמה כאן יעמוד בנידויו שלשים יום. ואין לאמר שבסתם אפקירותא פסק שלא כאביי מה שאין כן אותו קצב רשע התפקר טפי ולכן אין מתירים לו קודם ל' אפילו אם פייס את מי שביזה וכמו שחילקתי למעלה לענין זמן הנידוי ובכמה מתירים אותו, זה אינו, כי אם כן לאוקמי דברי אביי בכך שמיירי רק באפקירותא יתירתא ולא באפקירותא בעלמא ושוב אין מחלוקת בינו לבין הסוגיא בנדרים ובדומה למה שחילקו בתוספות עיי"ש ותהיה הלכה כאביי ואילו הרא"ש כתב שיש מחלוקת ושאין הלכה כאביי.

« תשובות הרא"ש כ״ח:ב׳ תשובות הרא"ש כ״ח:ד׳ »